זו אות ששינתה את הדפוס העברי. היא דומה לאות ספרדית, קצת מצועצעת ומקושטת. היא הייתה אות חדשה שאינה קשורה לשום מסורת ולכן הציונות, שהחלה להתבסס באותה תקופה, אימצה אותה כאות בלי היסטוריה.

האות עוצבה מתוך מצוקה בסוגי אות בתקופה בה החלו להדפיס כתבים עבריים חילוניים רבים. הגופנים הקיימים (ובראשם גופן וילנא, ששימש להדפסת רוב הכתבים העבריים עד אז) שידרו אווירת בית מדרש, שממנה רצו הכותבים להימנע. האות עוצבה כך כדי שתתאים לדפוס מודרני ושהקורא יוכל ”לרוץ“ בקריאה בה בטקסטים ארוכים, מנוקדים ולא־מנוקדים. עיצוב האות שואב ממסורת יהדות ספרד, שנטתה לקשט את האותיות בתגים מתונים ולא מצועצעים יתר על המידה. האות מבוססת על אות דפוס איטלקית ששימשה את המדפיס מהמאה ה־17, דניאל בומברג ורוח תנועת האר נובו. מומחים טוענים שהאות טובה לקריאה משום שהיא קריאה מאד, יומיומית, ”אינה מבליטה את עצמה“ ו”שקופה“ כביכול, ומאפשרת לקורא לרוץ בטקסט מבלי להתעכב על עיצוב האות. מצד אחד אין בה מוזרויות ומצד שני ההבדל בין אותיות דומות (ר’ וד’ למשל) הוא ברור מספיק. לפיכך מודפסים באות מינים רבים של טקסטים מספרי שירה ועד עיתונים יומיים. שימוש באות שונה יוצר מיד מראה ייחודי, אף מבלי שהקורא מבין מדוע. למשל, ב־1978 שכר עיתון מעריב את המעצב הגרפי שמעון זנדהאוז לעצב מחדש את העיתון. זנדהאוז ניסה להיות מהפכני והשתמש באותיות נרקיס במקום בפרנק־ריהל. לעיתון הגיעו תגובות קוראים נזעמות, ובעקבותיהן חזר לפרנק־ריהל בתוך זמן קצר. עוד יוצא מן הכלל המדגיש את הכלל הוא סדרת ספרי עם הספר, שאינם מודפסים בפרנק־ריהל ומראה הטקסט בהם מודרני מאד, דבר המרתיע חלק מהמבקרים

למה פרנק־ריהל? ככה.